להצטרף לתנועה של האחר - מפגש עם יעל ברקאי - ד"ר נעמה לב ארי מתוך "בין המילים" סמינר הקיבוצים

​

יעל ברקאי היא מייסדת ומרכזת התכנית לטיפול בתנועה במרכז להכשרת מטפלים ביצירה ובהבעה בסמינר הקיבוצים. היא שותפה להקמת האיגוד לטיפול ביצירה ובהבעה (יה"ת) בשנות השבעים, וכיהנה שלוש שנים כיו"ר האיגוד, וכן כרכזת פעילות באזור המרכז.

יעל נולדה בשנת 1940, היא מתגוררת בתל אביב, נשואה לאדריכל ולצלם החובב  דן ברקאי, ולהם ארבעה ילדים ושמונה נכדים. 

המפגש המתמשך עם יעל ברקאי , ודברים אלה שכאן, נועדו לזרות אור על תרומתה בקידום ובטיפוח תחום הטיפול בתנועה בישראל, והן על פועלה רב השנים בהעמדה של מאות  תלמידים, בוגרים ומורים. ביוני 2010 נערך בסמינר הקיבוצים כנס מחזורים של מגמת התנועה, ורבים  ממכריה ומוקיריה גדשו בהתרגשות את חצר הסמינר, ואת האולם המרכזי שבו.

שורשים משפחתיים

השפעה מרכזית ספגה יעל מהוריה, וכיווני ההתפתחות השונים שלהם שימשו לה מודלים של התייחסות וסייעו לעיצוב בחירותיה. הוריה נולדו באירופה, אמה בגרמניה, ואביה בליטא, והיו אנשי תרבות. אביה עלה לארץ לאחר סיום לימודי דוקטורט בפילוסופיה ובמתמטיקה בברלין, תחילה היה מורה לעברית ובהמשך ניהל במשך 35 שנים את בית הספר המקצועי בסמ"ת, שליד הטכניון בחיפה.  אמה סיימה בית ספר לאמנות בברלין, ובגיל 40 החליטה לפנות ללימודי עבודה סוציאלית. " אמי ניחנה בגישה מאוד חיובית לאנשים, והיא לימדה אותי לראות את הטוב שבאדם". יעל מדברת עליהם בהערכה רבה, ומזהה בעצמה את רישומי תכונותיהם ועיסוקם. מאביה, כך נראה, לקחה את ההיבט הריכוזי והניהולי, ומאמה למדה את הצורך הטיפולי ואת ראיית הזולת בעל הצרכים. במהלך דרכה היא נדרשה לשאלה, כיצד לשלב בין אב מנהל סמכותי, שפועל במסגרת קפדנית, בעלת חוקים ברורים, לבין אם מקבלת, פתוחה לכיוונים לא שגרתיים, מעודדת התפתחות.

נראה כי היא עצמה נעה על הציר המשפחתי והרעיוני, הולכת וחוזרת בין קטביו, פעמים נוטה אל האחד, ופעמים אל האחר.

יעל חוותה תנועה מעניינת אחר בית מקצועי, ומסגרת של שייכות שתהלום את אישיותה ואת כישוריה. בראשית התבגרותה, כבר כשהייתה בת 14, הנחתה קבוצת ילדים במוסד "אהבה", והפעילה אותם בתנועה. כך נולד החלום להיות למטפלת בתנועה. שנים של התנסויות במגוון עיסוקים טיפוליים עברו עליה ,לפעמים נדמו  הדברים כעשייה ללא שם מקצוע מוגדר, סוג של נושא ללימוד, שאז עדיין  לא גובשה בעניינו תשתית אקדמית  בארץ. לאט ובסבלנות יעל יצרה את המציאות , תוך חיפוש עקבי אחר התפיסה הנכונה לה לטיפול.

איך הכול התחיל

בימי ילדותה המוקדמים רקדה יעל בלט, ומי יודע לאן היו מוליכות אותה רגליה, לולא התלוותה יום אחד לאימה, לביקור אצל הרקדנית הנודעת, ירדנה כהן, כלת פרס ישראל, שהשנה מלאו לה 100! עד היום ניכרים רישומי ההתרגשות בקולה, כשהיא משחזרת את החוויה: "פתחה את הדלת אישה מרשימה, בעלת שיער ג'ינג'י ארוך, עטוית צמידים, לבושה חצאית ארוכה עם פסים צבעוניים. דירתה מלאה ועמוסה סלים תלויים, כלי נגינה אקזוטיים והרבה כריזמה. נמשכתי לעולמה, והייתי מוכנה לעמוד במאמץ של נסיעות שבועיות לכרמל, אצלה בסטודיו". כאן החלו שנים של לימודים בקבוצה, על מחצלות קש, לצד עץ בחצר וכלי מוסיקה משמיעים קולם ברוח. ירדנה הציעה עבור יעל פתח לדרך מקצועית, ועם היפתח הדלת לעולם הקסום הזה, היא לא חזרה עוד לאחור. "החזקנו  למשל, שיהיה אפשר לחזור אליו, לעבד אותו ולהמשיכו". את חוויית הרצף הזה האותנטי, נושאת עימה יעל עד היום.

יעל מספרת על תחנות רבות באורח חייה המקצועיים, על לימודים והשתלמויות, על מעבר בין מכללות אקדמיות, בארץ ובחו"ל, על הובלת צוותים ביצירת מסלולים אקדמיים. היא אספה בדרכה מלאת הסקרנות אנשים רבים, ותמיד ידעה בכישרון ליצור שותפויות ארוכות שנים, וגם לשמור על ידידות. התנועה היא טבע עבורה, תכונה דומיננטית, תמה של  זהות.

באחת התחנות שבדרך, ב- 1965, היא נסעה למזרח אפריקה , לאתיופיה, לאוגנדה, לקניה ולטנזניה. הרחק במקום ובזמן, בפגישה גורלית ומקרית  עם ידיד פסיכיאטר, נודע לה על מריאן צ'ייס, אחת הדמויות המשפיעות ביותר בעולם הטיפול בתנועה, תיאורטיקנית והוגה, שביקרה גם בארץ, והתחנכו לאורה מאות תלמידים. יעל נסעה ,לא בלי חשש, למקום עבודתה של צ'ייס בבית חולים סנט. אליזבט בוושינגטון. היא קיבלה עליה מיד את תפקיד השוליה במסירות ובאהבה.

 כמו שהיה מקובל בטרם הוקמו מוסדות הכשרה מסודרים, למידת מקצוע נעשתה דרך סמיכות לבעלי המומחיות  והוותק, כך יעל.  בסקרנותה הטבעית, בחריצות אין קץ, וביכולת להתחבר לאנשים, היא ספגה תורה מפי יוצרה.  

"הייתי די מבוהלת, שכן מריאן צ'ייס נחשבה אישה קשה ומרוחקת, ובית החולים דרש שעות רבות של שהייה. מאות חולים המתינו להקלה בסבלם, ואני הגעתי לשם ללא כל הכנה. אבל מייד  התלוויתי אליה לכל ביקור, או פגישה, ולכל הרצאה מול אחיות ורופאים,  והכול בסבלנות ובקשב רב".

האמונה העמוקה של מורתה הגדולה, כי הריקוד מאפשר ליצור תקשורת עם כל אדם, חלחלה אל ליבה של יעל. ממנה היא למדה כיצד לעמוד מול הזולת, איך להצטרף לתנועה שלו, ובעדינות להוליך אותו צעד אחר צעד למפגש של קצב ושל מגע.

מן התחנה הזאת התחילה דרכה המקצועית של יעל להתבהר. היא פנתה הלאה, ללימודים אקדמיים  באוניברסיטת ויסקונסין, ולהוראת מחול בבוסטון, ושבה ארצה, כשהיא משלבת תחומי ידע מגוונים.

שנים רבות עסקה במכון וינגייט, בהקמת שלוש מגמות מקצועיות: חינוך גופני לגיל הרך, חינוך גופני בחינוך המיוחד, ומגמת מחול. בה בעת עבדה בטיפול בתנועה בתחנה לטיפול בילד ובמשפחה של התנועה הקיבוצית באורנים. בהמשך עברה למרכז לתל"מ תל אביב, שם למדה טיפול זוגי ומשפחתי, וכן התחילה לעסוק בטיפול בתנועה עם משפחות וזוגות, תופעה ייחודית ונדירה לאותה תקופה.

שותפים לדרך

רבים האנשים שליוו את יעל בדרכה המקצועית , והיו שותפים לבניית התכנית להכשרת מטפלים בתנועה. מן המרכזיים שבהם, עמוס צור וברכה הדר, שיצרו ביחד את תפיסת העולם של התכנית, והניחו את תשתית הקורסים שבה. הם חוו לא מעט התלבטויות, בשילוב הנכון שבין קורסי התנסות ותיאוריה, שיעורי פסיכולוגיה וקורסים בנושאים נבחרים בטיפול בתנועה. האם לייחד למשל, את השנה הראשונה ללימודים לעבודת התפתחות של הסטודנט המתחיל, ולאפשר רק מן השנה השנייה לראות אותו כמטפל? ואולי לחשוף את הסטודנט לעבודת השדה מוקדם ככל האפשר, ולתמוך בו בהדרכה, תוך שהוא מרבה בשלב זה להיפגש בייחוד עם עצמו, בטרם יפנה כוחות למטופל?

שאלות אלה ואחרות נדונו שוב ושוב בין המורים, כשיעל מובילה קו של פתיחות ועבודת צוות. נראה כי עד היום המודל האהוד עליה הוא עבודה משותפת בשניים. כך עשתה עם עמוס צור לאורך שנים רבות, ועד היום, וכן  עם ברכה הדר, והיא ממשיכה להנחות גם עם יעלה שקד וגליה רחמני. אין ספק שיעל טבעה חותם משמעותי בכל מעגלי ההתייחסות שלה, שהצמיחו דורות של מטפלים, מעריצים ואוהבים.

חותמה ניכר בין השאר בתפיסה הייחודית של האמנות. טיפול בתנועה לפי השקפת עולמה אינו טיפול באמצעות תנועה, התנועה אינה כלי או אמצעי, אלא המהות עצמה. בתנועה משתקף מצבו  הנפשי של האדם . בתהליך הטיפולי המשלב תנועה, עשויים להתחולל שינויים של ממש, ואף הם יבואו לידי ביטוי בתנועה: באופן שהאדם נושם, ביציבה שלו, בדרך שהוא נושא את גופו, ובאיכויות התנועתיות שלו . ועל פי אנדרה גרין: "המשמעות מתחילה מרגע שאני מסוגל לשמוע את גופי מדבר, או את גופי המדבר".

על דימוי הלומד

במה אנו יכולים להשפיע, שואלים עצמם סטודנטים בתחילת הדרך, במה אנו יכולים להועיל? העשייה הטיפולית נובעת אולי מפנטסיית הצלה, אך נתקלת לפעמים בסכר של אין אונים או של אי ביטחון. את החששות האלה של הסטודנטים יעל מנסה להרגיע. לדבריה, בחלוף  השנים אפשר להתבונן לאחור ולשחזר רגעים אלה, ולהתפלא כי היו בעלי ערך. מה שהיה נדמה כמעורפל וחסר השפעה של ממש, מתגבש לעיתים לעשייה בעלת משמעות, שהופכת לצידה מתוקה לדרך. רק ממרחק המקום והזמן ניתן להבין כמה אפשר לגעת באנשים, ולו בדברים קטנים שנראו בשעתם כמעט חסרי ערך.

היא מתארת לדוגמה עבודה עם שלושה ילדים מפנימיית "אהבה" בקרית ביאליק, שם עבדה ולמדה בימי נעוריה. רק זיכרונות הילדים שהתבגרו, הם שפגשה ברבות השנים, הבהירו לה את משמעות העבודה שעשתה.

עוד רעיון בחשיבתה של יעל, הוא תפיסת הסטודנט כשותף. היא רואה לנגד עיניה תלמיד פעיל ופתוח, שיש לפניו אפשרויות בחירה, שיוכל גם להתבונן בעצמו , להעריך ולתת משוב לתהליכים שהוא עובר. חשובה בעיניה גם ראיית האחר בקבוצה, השותפות והנפרדות , היכולת לסמן את השונות שלנו, להתייחס אליה בהבנה ובאמפתיה, לקבל עצמנו בסבלנות, דרך העיניים של האחר.

 נראה כי יותר מכל יעל מדגישה את חשיבות האווירה בקשר הטיפולי, את המרחב  הרגשי החמקמק, שמצוי במארג האנושי שבקבוצה.  כעין מקום מתהווה, שקשה להניח עליו אצבע מושגית ברורה, וקשה לתת לו שם. זאת לצד האתגר האקדמי להציע מחוון קונקרטי ומוגדר, לדחוס למספרים  את ההערכה הרגשית, ולהעניק ציון לפעילות הלימודית המורכבת הזאת.

יעל מציעה אפוא נתינה, מבט חם, יד מגוננת, חיבוק שסוכך כמו בית. ומן הבית, יצא לדרכו המטפל החדש, לעולם לא לבד, וגם לא בתנועה חד-כיוונית. כי תמיד אפשר , בעיניה, לשוב ולחזור, לאסוף כוחות ולהמשיך הלאה. לזה היא נועדה. לשלח את הבוגרים כשהם נכונים לכך, ולהמתין להם בשובם לביקורים של חיזוק ותמיכה.

קעריות של אהבה

המסע המקצועי וההתפתחותי של יעל מימי ילדותה המוקדמים, ולאורך השנים, דומה בעיניה לסיפור מעשה. "יש לי חלום, לפנות למטפלות בתנועה רבות, להקשיב לסיפור הייחודי של כל אחת מהן,  לברר מה הביא אותה למקומה ולבחירתה. הייתי רוצה לאסוף את הסיפורים האלה, לסמן  ולהבין את המשותף, את חוטי החיבור, ומנגד-  את האישי והפרטי".

נקווה לקרוא בעתיד את אסופת הסיפורים, כשתתפנה לכך, ובינתיים ממשיכה יעל בדרכה הדינמית והיצירתית, בעשייה בלתי פוסקת.

היא סקרנית לצפות בהופעות מחול, נוסעת בארץ ובעולם, מבססת את ניסיונה העשיר בטיפול בתנועה, וכן נחשפת לתחומי יצירה וטיפול מגוונים. תמיד תמצא עניין בכנסים מקומיים ומעבר לים, ותרבה בהיכרויות ובקשרים, שמאפשרים  החלפת מחשבות הדדיות על היבטים מקצועיים ואישיים.

לפני כמה חודשים, למשל, השתתפה במסע אישי בעזרת מצלמה  ברחבי הודו, ורק לאחרונה שבה מצרפת, מקורס ב "אקספרסיון פרימיטיב".  

בסרט שהוקרן בסמינר הקיבוצים בקיץ האחרון, במסגרת כנס המחזורים של מגמת הטיפול בתנועה, וכמחווה  לדמותה רבת ההשראה , לתלמידים, למורים, לידידים ולבני משפחה, יעל נראתה עוסקת בכלי קרמיקה. היא יושבת אצל האבניים, מרוכזת בידיים עטויות חומר, ומכינה קעריות שיינתנו באהבה. אצבעותיה נעות בגמישות ובזריזות , נוגעות ונוגעות בחומר הלח והמתמסר .יעל שוקדת על עבודותיה, גופה נרכן קדימה, היא מספרת כמו רוקדת, וכל כולה אומרת אהבה.

​

​